אני בת 30, פגועת CP – שיתוק מוחין. היום בדיעבד, יודעת לאמר כי
גדלתי למשפחה תומכת מאד, אוהבת וחמה שלעולם לא עשתה מהנכות שלי דגל או
לא הפכה את הנכות למרכז החיים. הנכות הייתה שם, היא כאן והיא תמיד
תהיה כאן (כך לפחות מסתבר לי – אני לא יכולה לברוח מזה)… הנכות תמיד
הייתה בשילוב החיים השוטפים ללא ויתורים והנחות.
יש לי עוד שני אחים. אני האמצעית .לעולם הצרכים המיוחדים שלי לא
באו על חשבון הצרכים שלהם. אנחנו משפחה בריאה מאד עם, בתוך ולצד
המגבלות. כשצריך מתחבקים, כשצריך דורשים וכשצריך רבים. בצמר גפן לא
עוטפים. אני יכולה לאמר בזהירות שגדלתי עם הנכות לצמוח כבחורה בריאה,
לא נכה (באופי, אני מתכוונת).
בראיה לאחור זה טוב כי זה לימד אותי להגיע להישגים ולהשתלב עד כמה
שאפשר בחברה הרגילה אך היו לזה גם מחירים (כמו לכל דבר בחיים אומר זאת
טוב ממני הפתגם הידוע כי למטבע יש שני צדדים…) אחד המחירים הוא בעיני
אי קבלה העצמית התמידית שלי את הנכות. אך אולי בעתיד ארחיב על זה את
הדיבור.
אני חושבת שלא הייתי מוותרת על כל הדברים שהצלחתי לעשות בזכות האי
ויתורים מצד משפחתי והסביבה בה גדלתי. יש משהו מתוק בחינוך שקיבלתי
למשל: טיפול פיסיוטראפי לא חייב להיות רע הוא גם יכול להיות שמח אם
טוב לך עם הפיסיוטראפיסט /ית שלך. יכולים להיות מספר שילובים לאותה
מטרה לדוגמא: טיפול פיסיוטראפיה + טיפול במים /הידרותראפיה שזה
לכשעצמו מביא הנאה רבה. מטרת העל היא אמנם טיפול ושיפור התפקוד אך
המטרה הנלוות שהיא לא פחות חשובה (ואף יותר) היא להפוך את החיים
לטובים, מעניינים וכיפיים.
בנוסף לכך, טיפול אינו חייב להיות טיפול, הוא יכול להיות שיעור כמו
שהוא רגיל שכל ילד או מבוגר עובר: (שיעור התעמלות למשל) ואז הופך
להיות חלק אינטגרלי של החיים. עניין שבשגרה. עוד דבר, טיפול ממש לא
חייב להיות כואב כי במקרים מסויימים, ברגע שכואב, הגוף מתכווץ ואז
משיגים את המטרה ההפוכה מהרצוי.
דוגמא קטנה נוספת – ניתוחים.
ניתוחים הם החלק הקשה ביותר שלי. אך זכור לי היטב ניתוח אחד שמצחיק
לאמר אך די נהניתי בו…
הניתוח עצמו היה קשה וכואב מאד. אני בוחרת דווקא לדבר על ההחלמה
ממנו שבעיני היא חשובה מאין כמותה ויכולה להיות טובה או רעה, תלוי אין
מסתכלים על הכוס…
אחרי הניתוח שכבתי בבית עם גבס ענק בשתי הרגלים. לבית ספר לא
הלכתי. (זה היה באמצע השנה כי העדפתי להפסיד חומר באמצע השנה מאשר את
החופש הגדול. זו הייתה בחירה שלי. למדתי אז בבית ספר "און" שזה בית
ספר לחינוך מיוחד והיו רגילים למצבים כאלה שם. כאמור, שכבתי בבית במשך
שלושה שבועות. מידי יום הגיע אלי שכנתי הטובה שהייתה אז לפני גיוס,
להעביר לי את הבקרים בעת שהורי יצאו לעבודה והייתי זקוקה להשגחה
צמודה.
העברנו יחד בקרים נפלאים בסיפורים על דרום אפריקה ועל ילדותה.
נחשפתי אז לראשונה לבעיית השחורים והלבנים ומשטר האפרטהייד והיה לי
מאד מעניין. הזמן עבר לי מהר. לא חשבתי על הגבס והכאבים וכל יום
חיכיתי לבוקר שלמחרת כדי לראות אותה שוב…
היה לי מאד קשה לחזור לביה"ס כי לא רציתי שהתקופה הזאת תסתיים וגם
הכאבים שליוו אותי אחרי הגבס היו קשים מנשוא. מה שהחזיק אותי אז בחדר
פיסיוטראפיה, היו הסיפורים המרתקים שסיפרה שכנתי והזיכרונות על הזמן
הנעים שביליתי אילה. זה נתן לי כח להמשיך הלאה ולהתגבר על המכשולים
שהיו בדרך.
זוהי בעיני התשובה להתארגנות נכונה בשילוב עם הצרכים המיוחדים
לעזרה מתאימה ולהפיכת מצבים קשים לזמן נעים.
יעל
