למי בכלל היה זמן לצלם אותי, או לראות או להבחין שאני קיימת
מירב גילי הירש 
28.09.2017
  • מילים אלו נכתבו בעקבות הכתבה עם ד"ר ניצן אלמוג בישראל היום, 6.7.17

אצלנו הבושה בהחלט היתה חלק. רגע אחד ענת היתה הילדה הכי יפה ברמת גן וברגע שאחרי הנפילה מהסוס ענת הפכה להיות הילדה שלא שולטת על הידיים שלה ושולחת אותן לכל עבר כדי לגעת בעוברים ובשבים מולה. מזו שהיתה המנהיגה של השכבה, שובבה ויפהפיה היא הפכה להיות הילדה על כסא הגלגלים עם פגיעת הראש הקשה. כמה זה היה מתסכל לעבור איתה ברחוב ולראות איך הורים לילדים, שכנים ומכרים מרחיקים את עצמם ממנה, כאילו שהשיתוק מדבק. הצעד הבא של אמא שלי היה לא לצאת מהבית. או לצאת פחות. מי ידע לתת תמיכה למשפחות מיוחדות אי שם בשנת 1986, השנה שבה ענת נפלה מהסוס ואני בדיוק עליתי לכיתה א?

מעבר לבושה גם היה כעס. אני כעסתי. כעסתי עליה שהיא הלכה לי. שהאחות הגדולה שהיתה לי, שנשבעה לי בהבטחה הלא כתובה הזו שיש בין אחיות, להיות אחת בשביל השנייה לנצח, לא תעמוד במילתה. רק בגיל 35, ובעקבות טיפול שעברתי, היה לי האומץ לחזור לתמונות שלנו מלפני התאונה כדי לגלות שבכל התמונות שיש לי איתה מלפני היא תמיד מחבקת אותי. ואני לא זוכרת כלום שקרה לפני, אני זוכרת רק את האחרי. ובאחרי אין תמונות. למי בכלל היה זמן לצלם אותי, או לראות או להבחין שאני קיימת. או צריכה. באיזשהו שלב אפילו רציתי שהיא תמות. ועם הרצון הזה באו ים של רגשות אשמה. המחשבה של מה עדיף לה ולכולנו -מתה או חיה מתה, תמיד היתה נוכחת. התאונה של ענת ריסקה לי את המשפחה. חד משמעית. זה לקח שנים כדי שאהיה מסוגלת להודות בזה והיום אני כבר נמצאת במקום שאני יודעת ומסוגלת להגיד שזה מה שזה. התהום הכל כך גדולה שהשאירה התאונה של ענת לא תיסגר לעולם, אין לי אשליה כזו אפילו לא לרגע. בהחלט למדתי לבנות גשרים מעלי ולהסתכל באהבה על כל המתנות שקיבלתי וקיבל העולם בזכות הרצון שלי לתקן אותו, עבורה. למדתי לאהוב את זה שאני אחת שחיה בשביל שתיים.

בחמש שנות עבודה בעמותה, שלולא הרצון שלי לעשות צדק עבור ענת לא הייתי מגיעה לשם, החזרנו קצבאות במעל ל 20 מיליון שקל במצטבר לפונים פרטניים, החזרנו 110 מיליון שקל בקצבאות לקהילת האנשים עם עיוורון, בזכות מאבק עיקש שלי למשפחה עם שלושה ילדים עיוורים מדינת ישראל רכשה בית ואנשים עם מגבלה נוכחים יותר ויותר בשיח הציבורי. וזה עדיין – לא מספיק. בישראל חיים כ 1.5 מיליון אנשים עם מוגבלות. המוגבלות שלהם לא תהרוג אותם. היחס של החברה, המבטים ששולחים לעברם, ההחלטות שמקבלים עבורם ההתנהלות החלמאית של הממסד והבירוקרטיה יעשו את זה. כי כל אלה גורמים להם להשאר לבד, בבית בחושך. מתישים אותם ואת המשפחות שלהם שגם ככה קורסות. אנחנו, במו ידינו הופכים אנשים עם מוגבלות לשקופים. ואין יותר נורא מזה, בחיי. תחשבו בעצמכם אם בין הפחדים הגדולים שלכם לא נוכח הפחד להיות בלתי נראים, ראויים, שקופים. ונכון שנעשה הרבה, וזה עדיין מעט מידי ולאט מידי.

קידום נושאים אלו במסגרת מדיניות הרווחה של ישראל לצד השרשת הערך ״האחר הוא אני״ בתוכניות הלימודים חייבים לקבל סדר עדיפות גבוה. גם בכל הקשור לתעסוקה של אנשים עם מוגבלות – המשק מפסיד חמישה מיליארד שקל כל שנה מאי העסקתם. והנזק הכלכלי הוא משני בעייני, כי ההפסד שלנו כחברה לזכות בשעורים משמעותיים לחיים שלנו – על אהבה שאינה תלויה בדבר, על פרופורציות, על הזדמנות לראות את האחר, על סבלנות וסובלנות, על מתן משמעות, על להיות קהילה הוא הוא המהותי בעייני. וכדאי שהנושאים הללו יקודמו ויפה שעה אחת קודם כי בלעדי זה אין לנו עתיד כחברה בישראל. ובשביל שהשינוי הזה יקרה אנחנו לא חייבים רק את המדינה – אנחנו קודם כל צריכים להסתכל פנימה ולהחליט שבא לנו להיות יותר אדם לאדם הוא אדם. ולזכור, שכולנו שווים

Nitsan Almog אני אוהבתותך

 

בברכה,

מירב גילי הירש

מנהלת תחום זכויות ופניות ציבור – המרכז לעיוור בישראל