הסיפור של תמר בתנו, נראה שכמעט אין לו סוף וגבול. זהו ספור שלימד
אותנו הרבה מאוד על עצמנו, ועל דברים שגילינו שיכולנו לעשות עם עצמנו.
למדנו מה זה שינוי ויצירה, והרגשנו יצירה ששווה להתאמץ בעבורה אף כשלא
היה נראה שכדאי ושאכן יהיו בה שינויים. למדנו גם לראות ולקרוא תהליך
של התקדמות בעיניים אחרות, ולמדנו גם לחכות ולהתמיד עם סבלנות עד כמה
שאפשר. במהלכו של סיפורנו זה שיוצא מלבנו אל הכתב, אנו תקווה שתוכלו
להשתתף אתנו, ואולי אולי, גם לקחת לכם חלק שיעודד, ויביא חיזוק וכוח,
או אפילו יביא כיוון או רצון לשינוי בו אתם מתלבטים.
… הנקודה ממנה אנו יכולים להתחיל ולשתף אתכם היא היום בו חזרנו
מבית החולים לאחר שבתנו תמר עברה בדיקה אצל רופאה התפתחותית. פנינו
למכון להתפתחות הילד לאחר שראינו שתמר לא הרימה ראש ככל תינוק בגילה,
וכשמלאו לה ארבעה וחצי חודשים הגיע התור. בבדיקה, הרופאה מחאה כף מצד
אחד של ראשה של תמר לראות ולבחון רפלקסים וטונוס שרירים, ולאחר מכן
קבעה נחרצות …" זוהי היפוטוניה (חולשה בטונוס שרירים)".
אנו חוזרים הביתה, יושבים על הספה המומים, לא מבינים, ופעורי פה.
"…מי חלם שלנו יהיו בעיות…" וכבר בלבנו מקנן החשש, אם כבר "צרה"
מי יודע מה עוד. ואולי בתנו גם לא שומעת? הן בעצם בעוד היא נבדקת
לתגובות רתיעה ורפלקס, היא גם לא הגיבה שמיעתית למחיאת הכף… ומפה אל
המשבר וההלם העצום הזה בעבורנו ועד לתהליך האבחנה הנחרץ המשותף לכם
וגם לנו ההורים, בו נקבע באמת באמת שתמר לא שומעת…
מסכת הייסורים, הכאב, והריצות אך החלה. תמר שלנו עברה אבחונים
ובדיקות רבות, ובנוסף לחירשות ולהיפוטוניה עלה חשד גדול לסיכויי
התפתחות פיזיים ואחרים קלושים ביותר. ההיפוטוניה הייתה, כפי שהסתמן,
חלק מהמכלול של הפגיעה. הרופאים המליצו לנו להמשיך ולבדוק עד ל"אבחנה
הסופית" והמדויקת.
באיזשהו שלב, הרגשנו שהכוח לעבוד עם תמר נבע מתוך התקווה, ולא דרך
הבדיקות וגילויי הליקויים, המומים, הקשיים, ולא עם הצפי של פרוגנוזה
שלילית, התדרדרות ונסיגה. ההתעסקות עם האבחנה החלישה את כוחנו לעבוד
עם תמר באותם ימים שבהם היא לא הגיבה לאף גירוי שמיעתי, על אף שכבר
התחלנו את הטיפול במסגרת מיח"א, וכבר היו לה מכשירי שמיעה. מבחינה
מוטורית גם כן לא הייתה התקדמות ובגיל שמונה חודשים היא עדיין לא
הרימה ראש כפי המצופה מתינוק בן שלושה חודשים. הבנו שבאבחנה לא נמצא
כיוונים שיעזרו לשפר ולתקן, אלא רק נקבל שם לפגיעה או למחלה. ביחד
החלטנו לחפש את מה שמחזק אותנו בעבודה עם תמר, אף שבעבודה הזו אתה קשה
היה מאוד לראות תוצאות.
מסביב לנו, אנשי המקצוע ברפואה והפיזיותרפיה, מהנהנים ראש ואומרים:
"…המצב קשה, קשה. לא ידוע מה יצא ממנה…" התווספה לכך הצעה
"מקצועית" – תשקיעו בעירבון מוגבל, כי כמה שתשקיעו, באיזשהו שלב תגיעו
לסף מסוים שייעצר ולא יצא מזה הרבה.
ומה לנו נשאר? הרצון הפנימי שלנו היה לחפש את אלו שיעודדו ויתנו
לנו כוח ואמונה למשוך קדימה ולא להתייאש. ובאמת, השבח לאל, חיפשנו את
המחזקים אותנו והיו כאלו. הם הלכו עם התקווה, אף שהדרך הייתה חשוכה
תקופה ארוכה מאוד. לא היו תוצאות בעבודה עם תמר. אולי היא קצת הצליחה
להרים את ראשה, אבל לא יותר. ככל שהבנו את הקשיים של תמר, גילינו
שהקושי הוא עמוק יותר ושצריך לטפל בו זמנית בתחומים רבים כגון תחומי
שיווי המשקל, תחושתיות, עבודה עם הפה, וגירויים חליפיים לשמיעה דרך
חשיבה ויזואלית. גם בתחום השמיעתי תמר הטעתה אותנו – היא חייכה רבות
ותקשרה דרך העיניים. אך למעשה, כשם שטונוס השרירים היה כה חלש, כך גם
ההיגוי והוצאת קולות לא הופיעו כלל, מלבד גרגור חרישי (בררר).
לא ניכנס בפרטי פרטים לתקופה הארוכה בה חיפשנו גורמים טיפוליים
והכוונה. בעלי ואני שינינו לגמרי את סדרי חיינו, ואפשר לומר שגם
מבחינה חברתית השתנינו מאוד. בכל רגע ורגע ארגנו את חיינו לעבודה
ולבירור, ללמידה ולחיפוש גורמים שמאירים לנו דרך כלשהי באפלה זו. שעות
רבות מאוד במהלך היום היינו סביב תמר. טיפלנו בה בגלגולי שמיכה,
תנודות בסגנונות שונים, תרגילים בכדור, פיזיותרפיה בתחומים שונים,
בגירויי שמיעה כשאיננו יודעים איזה פרי ייתנו וכשלמעשה תמר לא שמעה
דבר, בתרגילי היגוי, העשרה, משחקים, פיתוח חשיבה, סיפורים, ולהגיע,
להגיע אליה בכל דרך שרק ניתן. ידענו שתמר גדלה ומתפתחת באופן שונה
מילד רגיל. ארגנו את סדר יומה, וידענו שאם לא נרים כל אבן נגף, ולא
ניאחז בכל כוח שיציל, אז ברור לנו שהיא לא תוכל מעצמה לפתח ולהתפתח.
המצב שלה היה כל כך פסיבי מהחולשה, שידענו שאנו עלולים לראות סימני
דעיכה או עצירה.
אני נזכרת בתרגילים שבהם אחזנו בידה של תמר והובלנו אותה אל חפצים
בעלי מרקם שונה, בעיסויי האצבעות ובעיסויי ה"עומק" בכל גופה. הברשנו
כל חלק מגופה במברשות שונות, כשאנו שוכבים ומנענעים בכל מיני פעמונים,
ובעלי מדגדג ולוחץ בנקודה מסוימת על ירכה האחת של תמר הקטנה, ובו בזמן
עוזר לה כאילו לדחוף את רגלה השנייה. מכל עבר אנו מוחאים כף ומכרכרים
סביבה כדי שהיא תבין שזה עתה היא עשתה "בעצמה" צעד של זחילה. וככה
ל"הזחיל" פעוטה שלא זזה ולהגיד "כל הכבוד" כשאין לדעת מה ילד יום,
והאם באמת היא אי פעם תזחל…
ולא נשכח את היום שבו שאלנו את הרופא ההתפתחותי בדחילו ורחימו:
"ואם הקטנה שלנו תיסוג, כפי שאתם חוששים שייתכן ויש לכך סיכוי, האם אז
לא תטפלו בה, ולא נקבל מכם יותר שירותי פיזיותרפיה?" והם ענו: "אם
נראה נסיגה, נעבירה למוסדות מתאימים… "
עם כל זה, הרגשנו שמה שמתאים לנו זה להחזיק בכל כוחנו במושכות
התקווה קדימה, אולי אולי זה יהיה אחרת… ואכן, בגיל שנה תמר התחילה
לזחול, ובגיל שנתיים וחודש סוף סוף היא התחילה ללכת.
אנו עוברים כאן לגיל השנתיים ומעלה, כשאז נוכחנו שתמר לא הוגה
כלום. לקראת גיל שנתיים וחצי כבר אפשר לומר שבתחום השמיעה הייתה בנו
ובקרב המטפלים מבוכה רבה על כך שתמר לא מתקדמת על אף כל ההשקעה
שהשקענו בה. אולי אינה מסוגלת, אולי ישנו עוד ליקוי, קושי. גם בתחום
קריאת השפתיים, תמר לא הראתה אפילו קליטה מינימלית. היו גם מחשבות
שאולי היא מגלה התנגדות רבה בכך שהיא אינה מגיבה לצלילי המנענעים
והתופים ושההתנגדות קשורה אולי לכל העומס הטיפולי או לקושי אחר שקשה
היה להצביע עליו.
באיזשהו שלב לקראת גיל שנתיים וחצי, הציעו לנו את שפת הסימנים.
המשבר בעבורנו היה קשה, להבין ולקבל שלתמר קשה לדבר ושהיא תצטרך
להיעזר בשפה אחרת שתפריד בינה לבין הסביבה. "התבשלנו" בתוך עצמנו,
עבדנו ועיבדנו את משבר המעבר הזה, ופנינו אל הקורס המיועד להורים.
למדנו והשקענו את מלוא כוחנו ויכולתנו והתמדנו בלמידת שפת
הסימנים.
שפה זו אפשרה לתמר להתבטא, ולספר על חלומות שחלמה כמו על אריה שבא
לחדרה בלילה. שפה זו גם אפשרה לה בהיותה בת שלוש לשאול אותנו איך יוצא
החלב מעטיני הפרה, הרי זה לא יכול להיות. כך נכנסנו לעולם השפה האחרת,
שפת הסימנים. עם תמר דיברנו בשפה זו, והבנו שכאשר אין אפשרות אחרת
לתקשר, שפה זו היא הדרך היחידה שעוזרת לנו ולתמר.
כשנודע לנו על אופציית ניתוח שתל השבלול, האופציה ה"נסית" וה"בלתי
ניתנת להבנה" מיד ניסינו להתקבל לתור. עברנו תקופה ארוכה של מאמצים,
של ציפייה מאכזבת מאוד, ושל דחייה בשל הליקויים האחרים שיש לתמר בנוסף
לקושי החירשות. בבית החולים נרתעו מלבצע את הניתוח בתמר אף כי מכל
הבחינות חלו בתמר בתקופה זו שינויים גדולים לטובה והיא התפתחה מאוד
יפה למרות הצפי והחששות. הגענו למפגשים עם הצוות הרפואי בבית החולים,
והיו מצבים שהרופאים כבר אמרו לנו, "בסדר תכינו את הכסף לניתוח", אבל
כעבור שבוע שוב היו דוחים אותנו בטענה שאין הם רוצים להסתכן. באמצעות
הרב פיהרר פנינו אל ד"ר כהן בארה"ב שהוא אחד המומחים הגדולים בענייני
שתל השבלול, והוא אישר שאין סיכוי בניתוח ובכל זאת עדיין נדחינו כאן.
עם הידיעה שניתוח זה יכול לחולל שינוי מהותי בחייה של תמר ושלנו, היה
לנו מאוד קשה לעבור את תהליכי הציפייה והאכזבה.
בפנייתנו לניתוח, ידענו שזהו סיכון וגם הימור ושייתכן שלא יצליחו
להחדיר את מערך הערוצים ושבעצם ייתכן שלא יהיו תוצאות לניתוח. היינו
מודעים לכך שאין ערבויות לתוצאות הניתוח, אך בכל זאת החלטנו לנסות,
אולי תאיר לנו הדרך. קיווינו והתפללנו וידענו שהגרוע מכול יהיה שנצטרך
להישאר במצב של שפת הסימנים וללא שמיעה, כפי שה"נו. מהסביבה קשה היה
למצוא עידוד ותמיכה חד-משמעית בעד הניתוח, מכיוון שהניתוח היה עדיין
יחסית חדש בארץ. זו הייתה למעשה החלטה ברורה שלנו, ולקיחת האחריות של
שנינו, כשאנו היינו נחושים. את התמיכה בכל זאת שאבנו מהגורמים שיכלו
והמשיכו לחזק אותנו.
סוף סוף, בהיות תמר בת חמש, הסכימו לנתחה. קשה לתאר את ההתרגשות,
החרדה הגדולה, והשמחה הפנימית שהציפו אותנו ביום הכיוון הראשון של
השתל. יום זה הגיע כחודש לאחר הניתוח, בזמן שתמר עדיין אינה יודעת
שמיעה מהי. בתחילה העבירו זרם רק דרך ערוץ אחד מתוך 22 הערוצים.
כשראינו את תגובת תמר, הבהלה, הבכי, כאב הבטן והמבט הנרתע ("מה זו
תחושה כואבת ומוזרה זו"), בכינו גם אנו. זה היה האישור הראשוני להצלחה
של הניתוח. הקדוש ברוך הוא האיר לנו את דרכנו ותמר תשמע בעזרת השם.
ושם בחדר, אמרנו לתמר בפעם הראשונה בוודאות שבעבר לא יכולנו לומר לה
"את עכשיו שומעת!".
ומכאן החלה המסכת השנייה בחייה של תמר. העבודה החדשה של להתחיל
לשמוע. לימדנו אותה לשמוע את קול הרדיו, טרטור האווירון, טריקת דלת,
וצלצול הטלפון. לעצם המושג "לשמוע" תמר ענתה באופן חיובי "שמעתי". תמר
הייתה צריכה ללמוד ששמיעה זה בתנאי שהיא מרגישה את התחושה המסוימת
מהשתל אל הגוף. זה היה מעבר גדול ולא פשוט. לימדנו אותה להבחין בין
"שומעת" ל"לא שומעת", בין צליל ארוך לצליל קצר, בין שני צלילים לצליל
אחד וכו', עד שהיא התחילה להבחין בין הגה אחד לאחר, לזהות תנועות,
וצמדי מילים ועוד ועוד.
בעיצומו של שלב השיקום הראשוני, התחלנו לחשוב קצת קדימה, מה אנו
רוצים או יכולים לנסות לצפות מתמר להמשך. אם באופה מהפכני שכזה יש
תוצאות ששמות דגש על עבודה שמיעתית, אולי אפשר גם לצפות ציפיות חדשות,
לרקום חלומות חדשים שייתכן שיוגשמו וייתכן שלא, אך בכל זאת יוכלו לתת
לנו כיוון חדש. הרגשנו שכדי לעבור עם תמר לשמיעה מחודדת יותר, אנו
צריכים לשנות את דפוס וערוץ החשיבה, מחשיבה ויזואלית בלבד לחשיבה
שמיעתית וכוללת. הבנו שהשינוי צריך לבוא מאתנו אל תמר.
כאן פנינו לייעוץ ולחשיבה משותפת עם קלינאית תקשורת ועם משפחות
אייזנר וטל-אל, מעמודי התווך של הגישה השמיעתית-מילולית בארץ, אשר
תמכו ועזרו לנו רבות. הגיעה לארץ פרופסור מורין קסלר מארה"ב אשר לה
ניסיון רב בטיפול דרך הגישה השמיעתית-מילולית וגם אתה חלקנו את
חששותינו. הבנו שכדי לעשות שינוי משפה ויזואלית כגון שפת הסימנים
לשימוש בערוץ השמיעתי, נצטרך לעשות שינוי דרסטי בסביבה הלימודית
והחברתית של תמר. כשתמר רואה שפת סימנים היא ישר נעזרת בה כי זו השפה
הקרובה והנוחה לה. אך אם היא תהיה בסביבה ש"אין בררה" צריך לשמוע
ולנסות לתקשר ללא שפת סימנים, היא תתחיל להפנים את השימוש בערוץ
השמיעתי.
כמובן שבדיונים שנערכו ביזמתנו במסגרת הלימודית של תמר, ובמסגרת
הפרטית שלנו, הייתה דילמה קשה בשל הגיל הבוגר של תמר (5), ובשל מצב
חוסר השפה המדוברת בו היא הייתה. חששנו בעיקר להיווצרות של מצב שבו
מסגרת חדשה של גן רגיל תפעיל על תמר לחץ נפשי רב מדי.
היינו עם המון חששות אך עם תחושות פנימיות ששווה לנסות ושמוטב
עכשיו כי אחר כך עלול להיות מאוחר מדי. הרגשנו שבכדי שתמר אכן תעבור
שינוי היא צריכה להיות בסביבה מילולית. התחייבנו כמובן לבדוק את עצמנו
בכל שלב, ושאם נצטרך, נחזור לשפת הסימנים. החלטנו לחפש גן.
היינו כבר בשבוע שלפני חג פורים, והיה לנו ברור שזה אינו הזמן
האידיאלי לפנות אל הגננת, לאה, שאותה בחרנו, אך בלבנו התקבלה ההחלטה
שאתה היינו ברורים ושלמים ושאתה הלכנו. פנינו אל הגננת בבקשה לקלוט את
תמר על אף שהיא אינה מדברת, אינה מבינה שפה מילולית, ועל אף שרק עתה
היא החלה לשמוע. הצלחנו לשכנע אותה לקבל את תמר לגן לניסיון.
תמר נכנסה לגן והיה ברור שהגננת ועוזרת הגננת, כמו גם כל הסביבה,
היו תמהים איך, ומה, ועל שום מה…. ורק אנו, בכל פעם אמרנו שזוהי
תכנית מיוחדת, שאת התוצאות כמובן לא רואים היום, אבל זו הדרך שבחרנו
וצריך אורך רוח.
כמובן שהעבודה מעתה הייתה קשה ביותר, שכן לא הצלחנו להשיג שיעורים
ועזרה מתאימה בגן בשלב הזה של השנה. גם אנשי מקצוע אחדים מסביבנו חששו
מאוד לקחת את האחריות והסיכון שאנו קיבלנו על עצמנו. החלטנו באופן
ברור ובמסירות נפש להשקיע את מרב מאמצינו להכין את תמר ולדאוג שתשתלב
כמה שיותר בגן. עברנו עם תמר על סדר היום בגן, על הוראות קבועות
שניתנות בפי הגננת, על שעת הריכוז ועל שאר הדברים אשר התרחשו בגן.
בשלבים הראשונים ברור שדיברנו עם תמר בשפת הסימנים, במיוחד כשדיברנו
על תכנים. בכל זאת הכנסנו מילים מרכזיות מהתוכן של האירועים בגן לתוך
אימוני השמיעה. עברנו על סיפורים שהוקראו בגן והשתמשנ1ובאמצעי ההמחשה
שהגננת השאילה לנו. הייתה זו עבודה קשה אך הכרחית.
התגובה של תמר למעבר אל הגן הרגיל הייתה בתחילה תגובה שמחה. ואולם
לאחר כמה ימים היא התחילה לבכות רצתה לחזור לגננת חיה, מהמסגרת
הקודמת, שאליה היא הייתה קשורה מאוד. דיברנו אתה על הכדאיות של לעבור
ולדבר כמו כולם דרך הפה ולא דרך הידיים.
היינו אתה בכאב, וחזרנו על דבריה בהדגשה שאנו מבינים שעכשיו היא
עצובה. לאחר שבוע, החלטנו שאני אפחית את נוכחותי בגן בכדי שתמר תוכל
לתקשר עם הגננת והקבוצה ביתר קלות, ובזה תמר עזרה בכך שהיא פשוט אמרה
לי: "לכי אימא, לא צריך" היא הייתה כבר בשלה לכניסה לגן ולהתמודד
בעצמה עם המעבר.
מן הראוי לציין שהילדים היו סקרנים .שאלו שאלות על המכשיר, על
הדיבור של תמר, ועקבו אחר המלמולים, תנועות הידיים והתקשורת השונה של
תמר. וכמובן שאני, האימא של תמר, הפכתי לחלק ממהלך הגן וגם אליי פנו
בשאלות. היה גם החלק הטבעי של תמר שעדיין לא התביישה ועדיין לא הגיבה
בעצמות חזקות של רגישות לחריגות שלה. בשמחה היא נכנסה למערכת החברתית
וניסתה ליצור קשרים חברתיים. רק כעבור שנה וחצי אחרי המעבר לגן הרגיל,
ביטאה תמר את תחושת השונות שלה: "… למה נולד ה' אותי? … לא צריך
מכשיר… " וזה היה המפגש הראשון שלנו, ההורים, עם הביטויים האלו.
גם לנו וגם לגננת לא היה קל בהתחלה. אנו יזמנו את כניסתה של תמר
לגן ועל כן היינו לא רק ההורים אלא גם אלו המכוונים ומדריכים אותה.
הגננת מצדה רצתה הכוונה והדרכה מאנשי המקצוע. בשלב מסוים, הגיעה ג'וזי
אייזנר כנציגה וכמכוונת וזה היה חשוב לנו ולגננת כאישור לקליטתה של
תמר ולהבהרת דרך העבודה והציפיות ההדדיות.
בשנה שלאחר מכן תמר עלתה לגן חובה עם אותה קבוצת ילדים. אנו חייבים
לציין שהייתה משמעות חזקה מאוד בעבורנו למידת הקשר ההדוק שלנו עם
הגננת. אפשר לומר שבאותה שנה הרגשנו תלות מאוד חזקה בגננת לגבי כל
התכנים והמתרחש בגן. הקשר החזק והכמעט יומיומי עם הגננת היה בעיקר
בהקשר לתכני החומר שהועבר בשעות הריכוז. בכל יום כמעט, התעדכנו באשר
לחומר שיועבר, איך ובאיזה צורה יועבר ובאילו אמצעי עזר תשתמש הגננת,
בכדי שתמר תוכל ביתר קלות להתחבר לנושא. פעמיים בשבוע לפחות ביקרנו
בגן, ושוחחנו עם הגננת לגבי קליטת רמזים חשובים מתמר בשעת הריכוז.
רמזים אלו, בצורה של מבט, הבעת פנים, ואור בעיניים של תמר לעבר הגננת
היו בתגובה לחומר הנלמד. רמזים אלו היוו ציוני דרך בתהליך קליטתה של
תמר בריכוזים, זאת על אף שידענו וציפינו שהתהליך יהיה ארוך מאוד
ושהמשוב יהיה רק בשלב מתקדם בבית הספר. ובכל זאת הפידבקים מפי הגננת
לגבי הקישור של תמר לחומר הנלמד כגון אור בעיניים או במילים "…יש
בבית אימא.. (אימא למדה את זה בבית)", כמו גם קשר עין רצוף מאוד, עזרו
לתחושה שתמר בכל זאת בעניינים.
עלינו פעל ופועל לחץ פנימי חזק של איך יושלם הפער שהוא עדיין גדול
מאוד בין תמר לבין בני גילה. זה היווה תמיד ועדיין מהווה היום גורם
מתסכל בעבודה הקשה שלנו. לעתים זה נראה לנו כפער שלעולם לא יושג.
אולם, ובזה אנו מאוד אופטימיים, תמיד אפשר יהיה לצמצמו באופן ניכר
ומשמעותי.
החלטנו לעכב את כניסתה של תמר לכיתה א' בכדי שתעשיר את שפתה,
והעדפנו שהיא תעבור עוד שנה בגן החובה. בשנה זו המטרה הייתה ממוקדת
יותר כך שלאחר ההכנה בבית ולאחר הריכוז, היה מצופה מתמר לספר לנו
במשהו מה היה בגן. ויום יום תמר נשאלה – מה למדת בגן, מה עשית בגן, או
מה הגננת סיפרה. השתמשנו בכל רמז שתמר הצליחה להביא והמשכנו לפתח את
הנושא בבית. העבודה בריכוזים המרכזיים התמקדה בעיקר בסיפורי התורה,
ספר בראשית, וכן בחגים בתקופותיהם. נעזרנו במחברת קשר עם הגננת. כל
השבוע עבדנו על כך ואף שלחנו עם תמר פתקיות עם שאלות שהגננת הייתה
מפנה לעבר תמר ותמר הייתה מנסה לענות. בליל שישי סביב שולחן השבת,
תמר, כמו יתר אחיה, הייתה נשאלת שאלות על התורה והייתה עונה. בהתחלה
ההישגים היו מאוד קלושים, ועזרנו לה מאוד עם המענה. אך עם הזמן החלו
להסתמן תשובות חלקיות רלוונטיות ויותר טובות מצדה של תמר.
בגן התחלפה הקבוצה, ובעצם הייתה זו קבוצה של ילדים צעירים מתמר.
היו שוב ילדים שנרתעו משונותה, אך תמר כלל לא התייחסה לכך והזמינה
חברים למשחק, והשתתפה במה שרצתה. היא אף יזמה קשר חברתי עם אחת הילדות
ולאחר כמה חודשים אכן נוצר קשר יפה ואמיץ ביניהן.
לקראת סיום שנה זו, החל הדיבור לפרוץ. מבעד לגדר בחצר הגן, עמדה
הגננת משנים קודמות פעורת פה: "הזו תמר?" בתקופה האחרונה אמרה לי אותה
גננת שהיא זוכרת איך היה בתחילה ואיך היא לא האמינה שיהיה לעולם כזה
שינוי.
ואכן יש שינוי. אחד השינויים הגדולים שנראה לנו שתמר הרוויחה
בכניסתה לגן הרגיל הוא החברות עם ילדים שומעים, קניית הרגלי התנהגות
ומיומנויות ביצירת קשרים חברתיים, ורכישת הרגלי דיבור של חברה שומעת.
בתקופה האחרונה סיכמה בפניי מורתה של תמר להתעמלות שמלווה אותה עוד
מלפני ההשתלה "….היא פשוט נראית ומתנהגת כילדה רגילה, עם דיבור
שמתפתח יום יום…".
במסיבת הסיום, תמר קיבלה פנקס טלפונים של כל ילדי הגן ומאותם ימים
החלה להתקשר בטלפון ערב ערב לחברותיה: "… שלום, אני רוצה לדבר עם…
מה שלומך? רוצה לבוא אליי?…" על אף שלא את כל מה שנאמר לה בטלפון
מצליחה תמר לקלוט, היא מצליחה לתקשר ולקבל את המסר הכללי, ולאחרונה
היא קבעה עם חברה באמצעות הטלפון, והחברה אכן הגיעה לשחק עמה.
ועתה אנו עומדים עם סיום שנה זו ולקראת עלייה לכיתה א'. גם היום
בפרשת דרכים זו, אנו מלאי חששות ורעד, אך אנו שלמים בהחלטתנו בשלב זה
ששילובה של תמר בבית ספר רגיל הוא הדרך המתאימה בעבורה. אנו יודעים
שלפנינו עוד המון עבודה קשה אך יש בנו כוח. אנו גם יודעים היום איך
לזהות את האור שבהתקדמות ואיך לשאוב ממנו כוחות ותקווה, ואנו עם הפנים
קדימה.
