כל הורה שיש לו ילד חריג מתמודד עם קשיים מרגע לידתו ועד בכלל.
אחת ההתמודדיות הקשות הראשונות שהיו לנו הייתה כשדלית הגיעה לגיל 3
והיינו צריכים להכניס אותה למסגרת מסודרת של גן. הרבה גופים היו
צריכים לטפל ולקחת חלק בעניין, ואנו נוכחנו לראות שככל שיותר גופים
מעורבים- כך גם הקשיים רבים ומורכבים יותר. במקום מגורינו לא מצאתי גן
שהתאים לדלית ולכן הלכתי לחפש בסביבתנו הקרובה, חיפשתי ולבסוף מצאתי
גן מיוחד בנתניה. כשבאי למשרד הרווחה כדי שהעובדת הסוציאלית תאשר
לדלית להיות בגן בנתניה, היא סירבה בתוקף בטענה שאנו שייכים למחוז
צפון ויש הסעות לכיוון חיפה. היא המשיכה ואמרה:(ציטוט) "רק בגלל
שלאימא כמוך מתחשק לשלוח את הילדה לנתניה אנו צריכים להסכים? יש הרבה
גנים במקום המגורים שלכם שהיא יכולה להשתלב בהם". הצעתי לה לעשות סיור
בגנים המוצעים במקום מגורינו וביקשתי ממנה שתצביע על הגן שלדעתה מתאים
לדלית. אחרי שבאמת היא לא מצאה היא התקשרה אליי ואמרה לי לנסוע לחיפה.
כנראה שהעו"סית הזו הייתה עובדת ותיקה שמזמן לא יצאה מפתח משרדה, ולכן
הצעתי לה לקחת אותה ברכבי לנתניה לראות את הגן כדי שתתרשם ממנו ,אמרתי
לה שאם היא תמצא גן אחר במקום או בסביבת מגורינו שיהיה בעל אותה רמה –
אסכים להכניס את דלית אליו. ואכן היא ביקרה בגן בנתניה ולא ידעה קודם
לכן שבלל קיים גן כזה, ומחוסר ברירה היא אישרה שהגן מתאים. וסוף סוף
קיבלו את דלית לגן. אך עכשיו צצה בעיה נוספת לא פחות מורכבת- ההסעות.
עפ"י חוק מגיע לדלית הסעה לגן, אך בעירייה של מקום מגורינו לא הכירו
חוק כזה. בהתחלה הם סירבו בתוקף תת הסעות והציעו פתרון "הולם" לדעתם:
שדלית הנכה תיסע לגן עם כרטיסייה של אוטובוס. נסענו למשרד החינוך
בירושלים וקיבלנו את העתק החוק מודפס וחתום ובמשרד החינוך בירושלים
הזדעזעו מסיפורינו. חזרנו לעירייה במקום מגורינו והנחנו את החוק על
השולחן. בשלב זה אמרו שיש הסעות לצפון אך לא לכיוון נתניה, זו הייתה
התקדמות מסויימת, בכך שהיתה הסכמה עקרונית שצריכות להיות הסעות.
הופענו בועדת החינוך של העירייה במקום מגורינו, ושם כינו אותנו
"סחטנים". מלחמתינו נמשכה והתחלנו להסיע את דלית ברכבנו הפרטי , אך
במקביל המשכנו להלחם. המלחמה הייתה קשה ומייגעת אך בסופה קיבלנו הסעה
ממקום מגורינו לגן נתניה.
אחרי המקרה שלנו השלטונות ידעו שכל ילד בעל צרכים מיוחדים חייב
הסעה ולא משנה לאיזה כיוון הוא צריך לנסוע. זו הייתה פריצת דרך
והצלחנו לעדור להורים אחרים שבאו אחרינו ועל כך אנו שמחים!
ההורים האוהבים של דלית.
2 . זיכרון מרגש זה היה בסוף כיתה ח' בטקס
הסיום.
מסיבת הסיום של כיתה ח' היווה מעין סוף של תהליך ארוך של שילוב
למסגרת רגילה כנגד כל הסיכויים, ולמרות שבמשרד החינוך לא הראו שום
נכונות לעזור, ולמרות שאר כל הקשיים שעמדו בדרך מצד הממסד.
זה היה סיום מוצלח של שלב ראשון בתהליך השילוב. בסוף הטקס שרו את
השיר "עוף גוזל", אני ידעתי את זה אך לא גיליתי לה כי רציתי להפתיעה,
וכך אכן קרה. אימי מספרת (ציטוט) "מאוד התרגשתי כששמעתי את השיר כי זה
שיר שבאמת התאים למצב של דלית ובאמת שיקף את מצבה באותה תקופה כי היא
באמת הייתה גוזל שפתאום קיבל כנפיים והוא מוכן לעוף מהקן לכיוון
התיכון לקראת קבלה של תעודת בגרות.
דינה,
האימא האוהבת.
