משמעות פסיקת בית הדין הגבוה לצדק עבור ילדי תסמונת דאון וילדים בעלי צרכים מיוחדים דומים – דברי הסבר מחברת: אילאיל לדר

רקע לעתירה של ית"ד

כדי להבין את משמעות הפסיקה של שופטי בג"צ דורנר, לוי וכן את
התוספת של השופט אור בעתירה 2599/00 מה- 25 למרץ 2000, חשוב להבין את
הרקע שהוביל לעתירתנו.

בשנת 1983 יזמה קבוצת הורים מירושלים, ה"וועד הירושלמי לחינוך
מיוחד", ובראשם גב' נגה יפה את חקיקת חוק החינוך המיוחד שנחקק בסופו
של דבר רק בשנת 1988. ועד ההורים רצה לקבוע את טיבו של החינוך המיוחד
כדי לבסס שירותים חינוכיים ופרא-רפואיים שיקבל ילד חריג במסגרת לחינוך
מיוחד – דבר שעד אז הילדים לא תמיד קיבלו במסגרות שאליהן הם נשלחו.
יוזמי החוק רצו להבטיח "חינוך מיוחד" כשירות המוגדר היטב
והמתבצע על הצד הטוב ביותר עבור ילדים מוגבלים או נכים. הם
אף קבעו שאחת המטרות העיקריות של החוק היא לעשות לשילובו של הילד
החריג בחברה ולתת זכות קדימה להשמת הילד במוסד לחינוך רגיל (לקוח מדף
הסבר להורים שנשלח על ידי הוועד הירושלמי לחינוך מיוחד ביוני
1988).

על כן בפרק א' לחוק הוגדרו השירותים שילד חריג יקבל והם: שירותי
הסעות וארוחות, עזרים מסייעים (היינו: סייעות וחומרי עזר), שירותים
רפואיים, פרא-רפואיים, פסיכולוגיים וסוציאליים וכל שירות אחר שהשר קבע
… לפי העניין. בפרק ב' הוגדרה מטרת החוק : "לקדם ולפתח את כישוריו
ויכולתו של הילד החריג, לתקן ולשפר את תפקודו הגופני, השכלי, הנפשי
וההתנהגותי, להקנות לו ידע מיומנות והרגלים, ולסגל לו התנהגות מקובלת
בחברה, במטרה להקל על שילובו בה ובמעגל העבודה".
בפרק ג' – קביעת הזכאות, נאמר כי בבואה לקבוע את
השמתו של ילד חריג (במוסד חינוכי) תעניק ועדת ההשמה זכות קדימה להשמתו
(של הילד) במוסד חינוך מוכר שאינו מוסד לחינוך מיוחד (סעיף 7 ב')
ובהמשך נאמר כי אם החליטה הוועדה על השמתו של ילד חריג במוסד חינוך
(רגיל) תמליץ הוועדה על שיעורים מיוחדים או טיפולים שיינתנו לו במוסד
(לחינוך רגיל).

מה קורה כיום בפועל

בעקבות חקיקת חוק החינוך המיוחד ב- 1988 נפתח אגף מיוחד במשרד
החינוך שתפקידו ליישם את החוק. מדיניותו של האגף הייתה להכניס את ילדי
תסמונת דאון באופן אוטומטי למסגרות מיוחדות. הדבר נעשה באמצעות מפקחות
האגף שישבו בישיבות והשפיעו על ועדות ההשמה. ילדי דאון ועוד ילדים
רבים אחרים בעלי צרכים מיוחדים לא קיבלו מוועדות ההשמה "שירותי חינוך
מיוחד" במסגרות משלבות כמעט בכלל. כלומר, ועדות ההשמה בבואן להחליט
היכן ילמד ילד בעל צרכים מיוחדים, הפרו בצורה בוטה את רוח החוק,
מכיוון שלא ניסו לבחור עבור הילד המיוחד מסגרת משלבת כעדיפות ראשונה
ואף לא המליצו על טיפולים מיוחדים, על סיוע או על שיעורים מיוחדים
במקרים שהובאו בפניהן. הורים רבים פנו לאגף לחינוך מיוחד וביקשו לשלב
את ילדם (בעל תסמונת הדאון או תסמונת אחרת) בגן רגיל או בכיתה משלבת
ולקבל סיוע, אך התשובה תמיד הייתה שאת שירותי החינוך המיוחדים יוכל
הילד לקבל אך ורק במסגרת מיוחדת. אם במקום מגוריו
היה גן מיוחד או בית ספר מיוחד בעל משאבים טובים השלימו בדרך כלל
ההורים עם העניין.

אך לעיתים קרובות למרות התנגדות הורים למסגרת החינוכית שהוצעה להם
– אם משום שאוכלוסיית הגן או בית הספר הייתה במצב הרבה יותר קשה ממצבו
של ילדם, או שלא היו מספיק שירותים פרא-רפואיים בבית הספר, או לא
הייתה מועדונית או שהמסגרת הייתה מאוד רחוקה מהבית וכיוצא בזה – היו
הרשויות כופות על ההורים מסגרת מיוחדת, וכך בדרך אבסורדית "מעניקות
לו" שירותי חינוך מיוחדים בכפייה!

"סל שילוב" והאפליה שהוא יצר

בשנת 1995 האגף לחינוך מיוחד קיבל תוספת תקציבית משמעותית עבור
סעיף שנקרא "סל שילוב". זהו סל שהעניק שעות נוספות
לבתי הספר הרגילים על מנת לעזור לילדים בעלי צרכים מיוחדים שלמדו בבית
הספר. חוזר מנכ"ל שהסביר את הקצאת השעות מה"סל" לא כלל את ילדי תסמונת
דאון, ולא ילדים בעלי תסמונות אחרות בעדיפות ראשונה. קובעי המדיניות
באגף לחינוך מיוחד הניחו שאלו ילדים שאוטומטית מגיעים למסגרות
מיוחדות, ועל כן אין טעם להכניס אותם ל"סל השילוב"! מאז שיצא חוזר
המנכ"ל של "סל השילוב" פנו אנשים מהנהלת ית"ד במכתבים רבים לאגף
לחינוך מיוחד ולעומדת בראשו, הגב' רות פן. כמו כן התקיימו כמה וכמה
מפגשים עם הפיקוח הבכיר במשרד החינוך בניסיון לשכנע שגם ילדי תסמונת
דאון זכאים להשתלב במסגרות רגילות ולקבל סיוע מ"סל" השילוב, אך לשווא.
כך התחילה להתבהר תמונת הקיפוח והאפליה שנקט האגף לחינוך מיוחד נגד
ילדי תסמונת דאון וילדים אחרים בעלי צרכים דומים להם. לאט לאט הבינו
בהנהלת ית"ד שללא סיוע של בית המשפט העליון, לא נוכל להכריח את קובעי
המדיניות להעניק "שירותי חינוך מיוחדים" לילדינו בכל מסגרת שבה הם
לומדים או ילמדו בעתיד, ולא נוכל לאכוף את רוח החוק שאומרת שהמטרה היא
בסופו של דבר לשלב את האדם החריג בחברה ובמעגל
העבודה. כאשר פנינו במכתב רשמי דרך עורך דין לשר החינוך,
התשובה שהתקבלה מקובעי המדיניות באגף לחינוך מיוחד הייתה שהם אינם
מתנגדים עקרונית לשילוב ילדינו, אלא שאין בידם תקציבים לתת שירותי
חינוך מיוחדים במסגרת משלבות, אלא אך ורק במסגרות מיוחדות.

חשוב לזכור כי בעולם המערבי כיום רוב ילדי תסמונת דאון וילדים
אחרים בעלי נכויות התפתחותיות לומדים במסגרות משלבות כבר בגיל הגן
ובביה"ס היסודי, ומקבלים שירותי חינוך מיוחדים במסגרות הללו. בישראל
של שנות ה- 2000 עדיין הרבה מאוד ילדים בעלי צרכים מיוחדים נשלחים
למסגרות מיוחדות על מנת לקבל שם את שירותי החינוך המיוחדים, רק משום
שהאגף לחינוך מיוחד החליט כי "נוח" לו יותר לתקצב את הילדים הללו
במסגרות מיוחדות .

בעתירתנו לבית המשפט העליון ביקשנו 2 דברים עיקריים:

1. כי ילדים עם תסמונת דאון (להלן: "ילדי תסמונת
   דאון") יזכו לחינוך מיוחד כהגדרתו בס' 1(א) לחוק
   חינוך מיוחד, תשמ"ח – 1988 (להלן: "חוק חינוך
   מיוחד"), גם בהיותם משולבים בבתי ספר או גנים רגילים (שילובם
   של ילדי תסמונת דאון במסגרות חינוך רגילות יכונה להלן: "שילוב").
2. כי עלות החינוך המיוחד להורי ילדי תסמונת דאון במסגרות הרגילות
   יושווה לעלותו להורים במסגרות החינוך המיוחד.

ועוד נאמר בעתירה בין השאר כי:

"הורים רבים מחליטים לשלב את ילדיהם במסגרות חינוך רגילות, ולאחר
שעולה בידם לשכנע את ועדת ההשמה כי יש מקום לשילוב, מוצאים עצמם ללא
כל תמיכה כספית או ללא תמיכה כספית מספקת.. התוצאה היא, שהורים בעלי
אמצעים מממנים, ככל שהדבר באפשרותם, את סל השילוב בעצמם, והורים חסרי
אמצעים נכנעים ומעבירים את הילדים למסגרות חינוך מיוחד. ברגע שהילד
מגיע למסגרת חינוך מיוחד הוא מקבל אוטומטית את המגיע לו לפי חוק חינוך
מיוחד, ובחינם…"

"בהקשר זה יש להזכיר את סוגיית ועדות ההשמה – ועדות אלו פועלות
מכוח חוק חינוך מיוחד. תפקיד הוועדות הוא להחליט על השמת הילד במסגרת
המתאימה. הוועדות חייבות, לפי הוראתו המפורשת של ס' 7(ב) לחוק
חינוך מיוחד, להעניק לילד: "זכות קדימה להשמתו במוסד חינוך
מוכר שאינו מוסד לחינוך מיוחד". בפועל, אחוז מזערי מילדי
תסמונת דאון בישראל משולבים במוסדות חינוך רגילים.."

"המציאות מלמדת, כי ועדות ההשמה משמשות מכשיר בידי האגף לחינוך
מיוחד להפרדת ילדי תסמונת דאון מכלל החברה והעברתם למסגרות חינוך
מיוחד.."

"משרד החינוך מפעיל שיטה מקורית להתחמקות מחובתו להשמת הילדים
במוסדות חינוך רגילים. ילדי תסמונת דאון המתאימים לשילוב (למעשה כולם,
למעט מקרים חריגים) נדחים לחינוך המיוחד בשל העדר לכאורה של תקציב
לשילוב. מרגע שהילדים כפופים למסגרות החינוך המיוחד, הם מתוקצבים דרך
מסגרות אלו, וכך מייד נמצא תקציב מתאים לחינוכם. מובן, כי אין כל בעיה
של ממש ליטול את התקציב מכאן ולהעבירו לשם, בדמות "סל שילוב אישי". דא
עקא, שהדבר צפוי לפגוע, מטבע הדברים, בהיקף התקצוב של מסגרות החינוך
המיוחד, ומכאן התנגדותו של האגף לחינוך מיוחד…"

תקצוב הילדים בעלי הצרכים המיוחדים במסגרות החינוך השונות:

מצורף נספח המפרט את התקציב שילד בעל תסמונת דאון או ילד בעל צרכים
דומים מקבל בכיתה מקדמת, בכיתה לפיגור בינוני, ובכיתה משלבת בתנאי
שניתנו לו 12 שעות שבועיות של סייעת. כפי שתראו עלות הילד למשרד
החינוך בכיתה לפיגור בינוני (לשם עדיין נשלחים רוב ילדינו) היא הגבוהה
ביותר. העלות לילד בעל תסמונת דאון בתוך כיתה רגילה בבי"ס בליווי של
סייעת מתממשת רק בשלוש השנים האחרונות, מאז שהוגשה
העתירה לבג"צ ורק לאחר ששר החינוך דאז, מר יוסי שריד, הלך לקראתנו
והחליט כי כל ילד בעל תסמונת דאון שמשתלב כבר בחינוך הרגיל יקבל כ- 12
ש"ש של סייעת.

הפסיקה של בג"צ:

השופטים אור, דורנר ולוי פרשו את פסיקתם על פני 13 עמודים והשופט
אור הוסיף ונימק את פסיקתו על עוד 8 עמודים. השופטת דורנר נקטה בקו
כי הזכות לחינוך היא זכות יסוד של האדם, וכך כתבה:
"הזכות לחינוך חינם אף מגשימה את עקרון השוויון, באפשרה לכל ילדה וילד
– ללא התחשבות במעמד הוריהם או ביכולתם הכלכלית – לממש את היכולת
והפוטנציאל הטמונים בהם, להשתלב בחברה ולהתקדם בה." השופטת אף מפרטת
את הזכות של ילד בעל צרכים מיוחדים לחינוך מיוחד ונסמכת על אמנות
וחוקים בינלאומיים. כמו כן קבעו השופטים כי התכלית של חוק החינוך
המיוחד היא להעניק חינוך מיוחד בחינם לכל ילד בעל צרכים מיוחדים כדי
להביא למימוש הפוטנציאל הטמון בו ולאפשר את שילובו בחברה. ולכן המסקנה
המתבקשת היא כי חובת המימון על ידי המדינה חלה גם על הסיוע הדרוש לילד
בעל צרכים מיוחדים ששולב במוסד חינוכי רגיל". ועוד נאמר בפסיקה כי
"הפירוש המפלה שעל-פיו פעלה המדינה עד כה מביא לתוצאה בלתי סבירה".
הסעד שנתנו השופטים הוא שהמדינה תשנה את מדיניות התקצוב ותחלק בצורה
שוויונית את התקציב; כלומר יש לתקצב בצורה שוויונית, החל משנת התקציב
הבאה, ילדים בעלי צרכים מיוחדים הלומדים גם במסגרות החינוך הרגיל.
למשרד החינוך עומדות עתה 2 אפשרויות: להקצות סכום אחד עבור הוצאות
החינוך של ילדים בעלי צרכים מיוחדים ולחלקו באופן שוויוני ביניהם, או
להקצות באופן נפרד סכומים עבור חינוך ילדים בבתי ספר לחינוך מיוחד
וחינוך ילדים בבתי ספר רגילים. יחד עם זאת, כבר עכשיו על המדינה לדאוג
ולו באופן חלקי לתקצוב חינוכם של ילדים בעלי צרכים מיוחדים הלומדים
במוסדות רגילים.

מה עלינו לעשות בעתיד?

מאז 1999 עמלה אגודת "בזכות" ביחד עם נציגי הורים מעמותות שונות על
תיקון חוק החינוך המיוחד. התקיימו דיונים רבים בוועדת החינוך של
הכנסת, והחוק עבר קריאה ראשונה ואחרי ויכוחים רבים, עבר קריאה שנייה
ושלישית והתקבל בתאריך ב-13.11.2002 בכנסת. התיקון אומר שגם ילד בעל
צרכים מיוחדים שמשתלב בכיתת חינוך רגילה זכאי לקבל שירותי חינוך
מיוחדים כגון: סייעות, טיפולים פרא-רפואיים, הסעות וכד'.

אל לנו להשלות את עצמנו שמהיום והלאה משרד החינוך יישם במאה אחוזים
את פסיקת בג"צ ואת תיקון חוק החינוך המיוחד, המכיל מעתה גם את הילדים
המשולבים. לשם כך דרוש שינוי מהותי וכולל בשיטת התקצוב של האגף לחינוך
מיוחד לשיטה כמו זו הנהוגה באוסטרליה למשל, שם ילד מקבל "סל אישי" לפי
סולם צרכים, אשר הולך איתו ממסגרת למסגרת. יחד עם זאת עלינו, ההורים,
להפוך ל"כלבי שמירה" של פסיקת הבג"צ, ולא להרפות בכל פעם שמתרחשת
אפליה, כשילד לא מקבל את המגיע לו, או כשוועדות ההשמה מנסות לכפות על
ההורה את רצונן. הכדור עכשיו הוא בידכם – ההורים של הילדים בעלי
הצרכים המיוחדים.

ניתן לפנות
למרכז לקידום החינוך והשילוב של עמותת ית"ד
בטלפון/פקס: 6322537 03 על מנת לקבל ייעוץ בכל נושא הנוגע לקבלת
שירותי חינוך מיוחדים והוגנים לילדיכם.

להלן נספח המפרט את התקציב הקיים כיום במשרד החינוך עבור
תלמיד בכיתה המוגדרת ככיתת פיגור בינוני; תלמיד בכיתה מיוחדת/ מקדמת
שנמצאת בתוך בי"ס רגיל; ותלמיד בעל צרכים מיוחדים הלומד בכיתה רגילה
(הנתונים נאספו והוכנו על ידי מר נחום בלס (כלכלן) העוסק בתכנון
וייעוץ חינוכי וחברתי):

** שימו לב שעלות השילוב של תלמיד בודד בכיתה רגילה עומדת
של סך של 33,192 שקל בשנה בתנאי שהוא קיבל 12 ש"ש של סייעת אישית;
כיום לא כל התלמידים בעלי הצרכים המיוחדים המשתלבים מקבלים סייעת
אישית.