בעלי ואני שייכים לזרם החרדי וכנהוג אצלנו נישאנו בגיל צעיר (20 ו-
22). כעבור שנה נולדה אפרת, נכדה ראשונה להורי בעלי, ומילאה את ביתנו
באושר. אפרת הייתה תינוקת חמודה ומקסימה, ממש מושלמת, שהתפתחה יפה מכל
הבחינות. אני זוכרת אותה משמיעה קולות כמו כל תינוק בגילה, ולכן מעולם
לא חשדנו שמשהו אינו כשורה עמה. כשהייתה אפרת שלנו בת שבעה חודשים
לקחנו אותה לטיפת חלב ושם נערכה לה בדיקת שמיעה שגרתית. אפרת, שהייתה
ילדה מאוד ערנית, הסתובבה כל הזמן לעבר האחות שעמדה מאחוריה והשמיעה
לה צלילים. האחות שאלה אם אפרת ממלמלת, ואני השבתי שאכן כן, אפרת
ממלמלת. האחות ביקשה שנעקוב אחר שמיעתה, אולם היא לא נשמעה מודאגת יתר
על המידה. יותר מאוחר, בביקור רגיל אצל הסבתא, בהיות אפרת בת שנה
בערך, עוררה הסבתא חשד שהילדה אינה מגיבה כשקוראים בשמה. "כנראה אלו
סתם נוזלים המפריעים לה לשמוע" אמרה והוסיפה, "כדאי שתלכו לרופא אף
אוזן גרון". באותו זמן, אפרת כבר הגתה כמה מילים כגון "בובה", "אבא",
"אימא" ו"דובי". היום בדיעבד, אני נזכרת שאפרת הייתה תמיד בקרבה פיזית
אלי, ואולי זה עזר לה להפיק את המרב מהדיבורים שלי. בכל אופן, בעקבות
חששות הסבתא, הלכנו לרופא, וכשהוא בדק אותה, נוכחנו לדעת שאין לה כלל
נוזלים ושזו לא הבעיה.
לחוצים והיסטריים, רצנו לבצע בדיקת שמיעה, אך אפרת בת השנה לא
שיתפה פעולה. "אין זה כי אם עייפות שולטת בילדה" חשבתי והרגעתי את
עצמי, אך בתוך תוכי רעדתי. בבדיקת השמיעה, האודיולוגיות ראו שיש ירידה
בשמיעה, אך הן לא נראו מודאגות מכך ולא הבהילו אותנו, אך הציעו שכדאי
שנלך לרופא. הרופא פסק שעל אפרת לעבור בדיקת "ברה" (A.B.R), שזו בדיקת
שמיעה שנעשית תוך כדי הרדמה או "טשטוש". עשינו את בדיקת ה"ברה" בבית
חולים איכילוב, ועל אף שלא ידענו מה התוצאות, חשנו במתח. כעבור
שבועיים זימן אותנו הרופא למשרדו ובישר לנו את הבשורה המרה. "אפרת",
כך אמר, "לקוית שמיעה, כאשר הלקות היא דו צדדית עם ירידה בינונית עד
חמורה. אפרת איננה חירשת אך היא תזדקק למכשירי שמיעה". אני פרצתי
בבכי, והרגשתי נורא. כל כך ריחמתי על אפרת שלנו, וחשבתי כמה אומללה
ומסכנה היא, ומה יהיה אתה, ומי יתחתן אתה?
אין לתאר את צערנו במילים… בעלי היה החזק מבינינו והוא הצליח
לאסוף כוחות, להתעודד ולעודד אותי. ואז, כחיילים שעליהם לבצע כל משימה
שניתנה מגבוה, נכנסנו לפעולה. סיפרנו להורינו, ולהם היה מאוד עצוב
לשמוע את החדשות על אפרת. בכל זאת, הוריי מאוד עודדו אותנו וזה אכן
עזר. כמו כן בעלי פנה לרבו וגם הוא היה למקור ממנו שאבנו עידוד רב
ועזרה רבה.
עם כל זאת, לא היה לנו קל להשלים עם העובדה שאפרת תצטרך להרכיב
מכשירי שמיעה ושלא ניתן ל"תקן את התקלה" בדרך אחרת. לכן בתחילה ניסינו
לבדוק אם ישנה אפשרות לוותר על המכשירים בשיטות הומאופתיה שונות, אך
די מהר נוכחנו לראות שאין מנוס מהרכבת המכשירים. הדרך היחידה בה נוכל
לעזור לאפרת שלנו היא פשוט להרכיב לה מכשירים "מפחידים כאלו".
נרשמנו למיח"א. שם היו מאוד נחמדים אלינו וזה מאוד עזר לנו, בעיקר
בימים הראשונים. מיד הפנו אותנו להתאמת אזניות, המחברות בין האוזן
למכשיר השמיעה. רק אז יכולנו להתחיל בהתאמת המכשירים, כאשר במקביל
אפרת התחילה לקבל שיעורים מקלינאית תקשורת. את העובדה שמכשירי השמיעה
עוזרים לאפרת ראינו מיד. היה לה אור בעיניים, והיא נהייתה שקטה וקשובה
יותר. אמנם ביומיים הראשונים היא קצת התנגדה למכשירים, אך היות והיא
באמת הרגישה, למרות גילה הצעיר, כי טוב לה לשמוע, לא היה לה קשה
להסתגל אליהם. מהר מאוד התחלנו לראות את ההתקדמות שלה בכך שהיא דיברה
יותר ואוצר המילים שלה גדל. אך, לצערנו כבר מהרגע הראשון התעוררו בנו
שאלות בקשר לדרך בה לימדו את אפרת במיח"א. נדהמנו לראות שמלמדים את
אפרת לקרוא את השפתיים של הדובר ולא לשמוע את דבריו. כל כך היה לנו
מובן מאליו שאם חסרה לילד שמיעה, על המורה ללמד אותו לשמוע, שהרי אם
כך לשם מה המכשירים? באחד השיעורים המורה שמה ליד פיה כרטיס שעליו היה
מצויר דובי, ואמרה בהדגשת השפתיים "דו-בי" ועל אפרת היה לחזור על כך.
הרגשנו נורא ולא ידענו מה לעשות.
באותם ימים ראשונים במיח"א היה מיכאל, בננו, בן כמה חודשים. ההבדל
בינו לבין אפרת הוא שנה ושמונה חודשים, ועל אף שהוא נראה לגמרי בסדר
הרופא המליץ שנערוך לו בדיקת "ברה". ואכן בהיותו בן שלושה חודשים,
נערכה לו הבדיקה ואולם משום מה, הכול נראה תקין. כמובן שנרגענו ואפילו
הרגשתי שאני רואה את ההבדל בין מיכאל לאפרת באותו הגיל. מיכאל בכל זאת
היה יותר מילולי והשמיע הרבה מאוד מלמולים. בכלל לא חשבתי שעלולה
להיות אצלו בעיה. גם בטיפת חלב הוא עבר את הבדיקה ולא נראה כל חשש.
בכל זאת בהיותו בן שנה וחודשיים חזרנו על בדיקת ה"ברה" ואני זוכרת את
חרדתי לפני הבדיקה. הפעם תוצאות הבדיקה היו שמיכאל אכן לקוי שמיעה.
אמנם לקותו קלה משל אפרת והוא מוגדר כבעל ירידה בינונית בשמיעה, והוא
שומע גם ללא מכשירים ולכן התחיל בפיתוח שפה. בכל זאת, היום בם קיבלנו
את התוצאות המבשרות כי גם מיכאל לקוי שמיעה, זכור לי כיום שחור ביותר.
הייתי מאוד עצובה ובכיתי המון.
שוב היה בעלי החזק מבינינו משום שהיה לו קל לשאוב כוחות
מאמונתו-אמונתנו, והוא אף התמלא הרגשת שליחות. אולם בתחילה, לא דיברנו
על שאירע עם אף אחד, ואף לא סיפרנו לבני משפחתנו כי גם מיכאל לקוי
שמיעה ויזדקק למכשירי שמיעה. במיוחד רצינו לחכות מכיוון שאחי היה אמור
להתחתן ולא רצינו להעיב על השמחה. ערכנו למיכאל בדיקות שמיעה בבית
חולים תל השומר ששם התייחסו אלינו נפלא. את תהליך התאמת המכשירים
התחלנו בהיותו בן שנה וחמישה חודשים. היות ואנו גרים בשכונה בה אין
לנו קשר עם השכנים, לא הייתה לנו בעיה עם המכשירים של מיכאל. אך
כשהלכנו לבקר את הורינו, הורדנו למיכאל את המכשירים, עד שיום אחד הוא
אמר בעצמו "אני רוצה לשמוע". בסופו של דבר, לאחר כשלושה חודשים,
סיפרנו לבני משפחתנו והם כמובן גערו בנו על שהחזקנו הכול בבטן ולא
שיתפנו אותם. לא היה להם קל לקבל את הלקות של מיכאל, אך למרות זאת הם
תמכו ועודדו אותנו. הייתה אמנם תקופה קשה בהתחלה שבה היינו "שיחת
הקהילה", אבל ברוך השם, הזמן עשה את שלו, והיום כולם נרגעו. כולם
רואים שילדינו הם ילדים רגילים לכל דבר ומתייחסים אליהם בהתאם.
במקביל, באותה תקופה, מכיוון שאין מקרה בעולם והכול מכוון תחת יד
ההשגחה העליונה, ביום שבת אחד בבית הכנסת, פגש בעלי בילד הגר בשכונתנו
אשר מרכיב מכשירים ומדבר כאחד האדם. בעלי כל כך נפעם מדיבורו היפה של
הילד ומיד ניגש לדבר עם אביו. האב סיפר לו כי הם מטפלים בבנם בגישה
שאז הייתה חדשה בארץ ושמה הגישה השמיעתית-מילולית. עוד באותו יום,
במוצאי שבת, יצרנו קשר טלפוני גם עם האם שסיפרה לנו עוד על השיטה
ומאוד תמכה ועודדה אותנו לעבור לטיפול בשיטה זו. יומיים לאחר מכן,
בביתם של משפחה זו פגשנו את ג'וזי ונתן אייזנר אשר באו והקדישו לנו
ערב שלם. הם הסבירו שבעזרת הגישה השמיעתית-מילולית, הילד לומד לשמוע.
הדגש הוא על השמיעה ואין הילד תלוי בהסתכלות על תנועת השפתיים. אך
קיים תנאי אחד – על ההורים לעבוד קשה, ולדבר עם הילד כל היום. באותה
פגישה צפינו בסרט של וורן אסטברוקס שבו ראינו ילדים קטנים בתחילת
דרכם, ולאחר כמה שנים של טיפול ועבודה בגישה השמיעתית-מילולית. מאוד
התרשמנו מצורת הדיבור והעושר השפתי של ילדים אלו. בכלל, המפגש הזה
השאיר בנו את אותותיו וגרם לנו אפילו להירגע ושוב לקוות שאפרת ומיכאל
ישמעו וידברו באופן טבעי.
בנקודה זו, ניצבנו על פרשת דרכים רצינית. מחד, היינו מטופלים
במסגרת מיח"א שהיא מסגרת ממוסדת על כל המשתמע מכך, הן בצוות העובדות,
הכולל מלבד קלינאית תקשורת גם עובדת סוציאלית ופסיכולוגית וכד', והן
בהצעותיו האחרות כמו ספרייה ומשחקייה לילדים. ומאידך, הגישה
השמיעתית-מילולית שעדיין לא ממוסדת בארץ ולבד מקלינאית תקשורת שאתה
נעבוד, לא תהיה לנו עזרה נוספת בצורה מסודרת.
ובכל זאת, לאחר זמן לא רב החלטנו לנסות את הגישה השמיעתית-מילולית,
וברוך השם במבט לאחור אנו רואים שעשינו את הצעד הנבון ביותר מבחינתנו.
בעזרת ג'וזי אייזנר, יצרנו קשר עם תמי בן-עמרם והיא באה אלינו הביתה.
בשיעור הראשון, תמי השתמשה בחיות החווה השונות כשהיא מלווה אותן
בשמותיהן ובצלילים המוסכמים שלהן. אפרת ישבה קשובה וכמעט שלא הוציאה
הגה. שבוע לאחר מכן, אפרת חזרה על כל הדברים שתמי אמרה לה בשיעור
הראשון וזה היה מדהים ובעיקר מרגש. בהדרגה, הלך אוצר המילים של אפרת
וגדל, וגם ההיגוי הלך והשתפר, אולם לא באותו הקצב. לכן, התחלנו כעבור
חצי שנה ללכת גם לליאת לב. היא עוזרת לנו לקדם את ההיגוי של אפרת,
בעוד תמי עובדת אתנו על העשרת השפה של אפרת. בד בבד התחילה תמי לעבוד
גם עם מיכאל. בשעה הראשונה אנו נמצאות בחדר עם אפרת כשבעלי או שמרטפית
נמצאים עם מיכאל, ובשעה השנייה מיכאל אתנו ואפרת בחוץ.
אכחש אם אומר שההתמודדות קלה. אולם בעזרת השם, העבודה והזמן עושים
את שלהם ובאטיות אך בעקשנות מצדנו ומצד אפרת שלנו, היא למדה לשמוע תוך
אימונים רבים. הוכחה חותכת לכך שאכן היא למדה לשמוע, היא העובדה שכאשר
היא משחקת במשחקי מחשב, והמחשב "דורש" ממנה בדיבור לבצע פעילות
מסוימת, היא מקשיבה ומבצעת. בכלל, אפרת ילדה עם משמעת עצמית גבוהה
מאוד והמון סבלנות והיא יכולה לשבת מרוכזת זמן ארוך. לשמחתנו היא
אוהבת ללמוד ומאוד משתפת פעולה. ואכן היא מתקדמת יפה. זכור לי יום אחד
שבו הייתי עסוקה בדבר מה, ולפתע ניגשה אלי אפרת (שאז הייתה בת שלוש
פלוס) ואמרה "אני רוצה מים". כל כך שמחתי. חיבקתי ונישקתי אותה
והתמלאתי אושר.
עם מיכאל העבודה פחות קשה בגלל הלקות היותר קלה ובגלל שהתחלנו עם
השיקום שלו בגיל צעיר יותר. שלא כמו אפרת, מיכאל הוא קפיץ ללא מנוחה,
שאינו יכול לשבת רגע, אלא אם כן מדובר במשחק שמעניין אותו במיוחד. בכל
זאת מיכאל מתקדם מאוד יפה, וכבר עכשיו בגיל שנתיים הוא אומר משפטים
בני שלוש מילים, ובעצם אין כל פער בינו לבין בני גילו השומעים הנמצאים
יחד אתו בפעוטון.
גם אפרת הייתה מההתחלה בפעוטון רגיל. כששמעה הגננת בתחילה על גילוי
לקות השמיעה של אפרת, היא הייתה המומה, ואולם מהר מאוד היא נרתמה
לעבודה ושיתפה עמנו פעולה. אחר כך כשאפרת גדלה, העברנו אותה לגן אחר,
וגם פה הגננת מיד שיתפה פעולה. אפרת והגננת נעזרות בזמני הריכוז
במכשיר ה- FM אשר נותן יתרון לקולה של הגננת לעומת רעשי הסביבה. יצוין
שאנו שומרים על קשר יומיומי עם הגננת כדי לדעת מה למדו בגן. כך אנו
מעודדים את אפרת לספר לנו מה היה בגן. הקשר מתבצע בעזרת מחברת הנשלחת
בבוקר עם אפרת לגן, ובצהריים הגננת כותבת מה הם למדו ועשו בגן ומחזירה
אותה עם אפרת. אפרת משתלבת יפה מאוד בגן, וכמו כל חברותיה מבלה את
זמנה במשחקים, פטפוטים ושירה.
כל יום לאחר מנוחת הצהריים אני מבלה את זמני עם אפרת ומיכאל. אנו
משתמשים במכשיר ה-FM רק עם אפרת, בעיקר בזמן השיעור עם תמי, או כאשר
רעש הרקע מן הכביש הוא חזק במיוחד. אני מוצאת שרוב הזמן אינני עובדת
עם הילדים ב"אופן מובנה ומסודר", אך אני בהחלט שמה דגש ומלווה את כל
הפעילויות בדיבור רב. בעלי, שהוא תלמיד כולל, מבלה פחות זמן עם
הילדים, אך הוא מאוד מסור ומעורב בטיפול בהם. גם המשפחה המורחבת
מעורבת הרבה בחיינו, והסבים תומכים ומשקיעים. אבי מאוד אוהב לשבת עם
הילדים ליד המחשב ולעזור להם במשחקים הלימודיים שלהם. הסבתות יותר
משקיעות בסיפורת, וכך כולנו יחדיו עוברים את החוויה וההתמודדות.
אין זו התמודדות קלה. אך ברוך השם, אנו שמחים ומאושרים עם חצי הכוס
המלאה, שהרי בעזרת המכשירים ילדינו שומעים טוב. מה עוד, שברוך השם הם
ילדים בריאים מלבד בעיית הלקות בשמיעה. בנוסף לכך, אנו מלאים בתחושה
שבנו בחר בורא העולם למלא שליחות חשובה כזו ולהיות הורים לשני ילדים
לקויי שמיעה.
כל ערב שבת, בברכי על הנרות, אני גם מברכת ומתפללת שאפרת ומיכאל
יהיו בריאים, שישמעו ושידברו טוב. מאוד חשוב לי שיקבלו את ילדיי
כילדים רגילים ושלא יתייחסו אליהם כאל חירשים. הם אינם חירשים. הם
לקויי שמיעה, ובעזרת המכשירים הם שומעים ולומדים לדבר כמו כל
הילדים.
אנו אכן מודים לשם על העבר ומבקשים בתפילה לעתיד שנזכה לרוות מאפרת
וממיכאל רוב נחת.
