אילוסטרציה. ילד וילה הולכים שלובי ידיים
21.12.2017
  • הסיפור נכתב על ידי לסלי חיון – הסבתא של דידי ונירית במסגרת סדנת כתיבה לסבתות מיוחדות המתקיימת אחת לשבוע בסניף קשר  ברח' יד חרוצים 4. את הסדנה מנחות תמי טורובייץ – לשעבר עורכת תכניות ב״קול ישראל״ ורשת א' ויעל אלבאום – מנהלת יחידת קשרי עמיתים ושותפים בקשר. סדנת כתיבה נוספת צפויה להיפתח בקרוב! ניתן להרשם בסניף קשר ירושלים והסביבה בטלפון 02-623-6116 או בדוא"ל kesherjerusalem@kesher.org.il. לפרטים נוספים על הסדנה הקל\קי כאן.

 

דידי ילדה מופנמת, מגושמת מעט, תזזיתית, מוסחת בקלות יתרה. יש לה רגישות תחושתית גבוהה. היא נרתעת ממגע פיזי, מחיבוק, מנשיקות.

דידי התינוקת לא אהבה כשחיבקו אותה, הסתייגה מכל נשיקה או ליטוף, גם שנפלה וכאב לה, גם שהייתה עצובה.

כשבאתי לבקר אותה כפעוטה, נזהרתי לא לרוץ אליה בטבעיות ולהרימה לחיבוק. הייתי מתקרבת אליה אט אט, מתכופפות לגובה העיניים שלה ומבקשת ממנה נשיקה. לו נתתי לה נשיקה, דידי הייתה מרימה את ידה הקטנטנה ומוחקת אותה.

השנים עברו, עידית גדלה.

יום אחד שבאתי לבקרה, היא רצה אלי, חיבקה אותי, נתנה לי נשיקה ואמרה "סבתא אני אוהבת אותך". אחר כך הניחה את ידה הקטנה והבוטחת בידי ולקחה אותי לחדרה.

הלב שלי התרחב

כאילו יישבר בעוד רגע.

דמעות של שמחה זלגו מעיני.

תודה, אמרתי בלבי, תודה על הנס הזה.

נזכרתי בשיר 'בתוך הלב' של שלומית כהן אסיף.

בתוך הלב שלי                                    בלב הכי קטן

יש עוד לב,                                          יש נקודה.

בפנים עוד לב                                      מישהו נגע בה

ועוד לב.                                                והיא רעדה.

עידית היקרה נגעה בי עמוקות, הרעידה את נשמתי, הרטיטה את לבי.

"גם אני אוהבת אותך" לחשתי לה ועטפתי אותה בחיבוק.

 

סיפור שכתבתי בהשראת היום המרגש בו עידית יזמה בפעם הראשונה קשר פיזי ונפשי איתי, סבתא שלה.

לסלי חיון         סדנת כתיבת יוצרת       פברואר 2016